השוק בנצרת (24/7/2020)
אין כמו לפתוח את סוף השבוע בטיול זוגי של כמה שעות לנשמה. הפעם בחרנו לשים את פעמינו לכיוון השוק בנצרת, ולחזק במילים ובמעט קניות את הסוחרים המשוועים ללקוחות ולשיח על הא ועל דא.
כל סיור שישי טוב מתחיל בקפה. הפעם בחרנו לפקוד את קפה "אווה ובתיה" ברמת-ישי,
לאחר שגילינו, לשמחתנו, כי "נדב קינוחים" מפוצץ והתור המשתרך עד החניון-ארוך מדי. הזמנו לנו את הקפה שאנחנו אוהבים, וחלקנו כריך גאודה קטן ומפנק, כדי להשאיר מקום למעדני השוק.
הדרך לנצרת היתה קצרה ומהירה ומצאנו חניה בקלילות לא הרחק מהמסגד הלבן.
שמנו פעמינו לכיוון השוק, ובכל דוכן או חנות בה ביקרנו, קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות. כמה כייף להסתובב ולדבר עם התושבים המקומיים.
הקורונה, כך סיפרו המקומיים, השביתה כמעט לגמרי את עבודת המסחר בשוק, ומי שהעז ופתח, ביקש להציע מרכולתו במחיר ראוי לכל כיס.
חלפנו על פני חנות תבלינים, בכניסה, לא לשכוח להוריד את הראש, דלת מונמכת וכניסה לקומה המוכה מהרחוב.
בשוק התחלנו ב"פינה של ראדה" הנמצאת ממש עם הכניסה לשוק. ראדה בולוס היא מדריכת טיולים ותיקה, מומחית לנצרת, ילידת העיר, ובארבע השנים האחרונות מנהלת פינת חמד המציעה כלי חרס, תכשיטים, מאפה חרובים ממתכון סודי וכמובן מיצים משובחים. מי שיזכה לשמוע את ראדה שרה, לא ישכח זאת לעולם.
ממנה התקדמנו לעבר דוכן הירקות בפינת הרחוב וגילינו בו ירק בצבע ירוק, הדומה בטעמו למלפפון אך בהיר הרבה יותר ומכונה בערבית "הרוש"(כמובן שכל טעימה בשוק מלווה בהסבר מדוקדק..), והחלטנו להכין את סלט הירקות הבא שלנו איתו.
המשכנו לחנות הקפה שבשוק. חמישה מטר קודם לכן כבר ניתן להריח את ריח הקפה הטחון העולה ממכונת הטחינה עתיקת היומין. במחיר של חמישים ₪ לקילו הצטיידנו בפולי הקפה האהובים עלינו ובקושי הצלחנו לצאת משם, זכינו להתבוננות מעמיקה במכונת טחינת הקפה וביחס חם ומלבב מבעלי המקום.
משם המשכנו לסיור מודרך בהוסטל השוכן בעומק השוק ושמו "פאוזי אזאר". זהו בית עתיק יומין אשר היה שייך בעבר לאיש מכובד, בן המקום, והפך, ביוזמתו החברתית של מעוז ינון,
לבית הארחה משגע במחיר ללילה השווה לכל נפש. רעות המקסימה הדריכה אותנו והראתה לנו את כל חדרי המקום. האמת, עשה לנו חשק להישאר. תקרות גבוהות מעוטרות בציורי יד,
אריחים צבעוניים, חללים עם דלתות מעץ, כל זאת ועוד אפשרו לדמיון שלנו להפליג אל מחוזות ההסטוריה של הבית המפואר הזה.
אי אפשר לבקר בנצרת מבלי לבקר בכנסיית הבשורה. עטפנו את הכתפיים ובשקט מופתי נכנסנו להיכל הקודש של המקומיים. הכנסיה מתוחזקת היטב, משתרעת על שטח רב מימדים וצבעונית להפליא. הביקור היה מעניין ועל אף העובדה שהכנסייה לא ממוזגת, הרגשנו נעים בתוכה.
אחרי שצעדנו מנקודה לנקודה, הרגשנו את הרעב מתחיל להציק. ביקשנו מרעות המלצה לחומוס טוב, כזה שהמקומיים אוכלים בו והיא המליצה בחום על "אבו-אשרף", מסעדה קטנה ומשפחתית הממוקמת בכניסה לשוק. תמורת 50 ₪ קיבלנו מסבחה אלוהית, צלחת כדורי פלאפל זהובים, סלט ירקות שנחתך במקום, פיתות חמימות ופחית זירו.שווה, לא?
אבל!! ופה מגיע האבל הגדול..איך אפשר להיות בנצרת מבלי לקנח בכנאפה? אני באופן אישי מוכנה לחיות על מאכל האלים הזה. ממש צמוד לחומוסיה המעולה, פגשנו את אום-עלי שהכין לנו את הכנאפה מול העיניים ממש. במו ידיו הוא שיפץ את המקום והפך אותו למקום מזמין ומהנה שכיף לשבת בו, ומה שכיף יותר הוא קבלת האורחים החמימה שלו. הוא סיפר כי נישא לפני 3 שנים וצייד אותנו בכמה טיפים שווים לחיי זוגיות טובים. קינחנו בקפה שחור מהביל, לקחנו עוד מנת כנאפה לילדים וכל זאת תמורת 48 ₪.
אט אט פסענו אל הרכב, בדרך עוד הספקנו לקנות צלחות אלומניום, קצת זיתים, שקדים ואז לרכב, שבעים, מרוצים וטובי לב.
שמחנו על המפגשים האישיים, ריחות התבלינים, טעם הקפה וכמובן-החברותא.
השוק בנצרת משווע למבקרים. סעו לשם, לא תתאכזבו. פנינה קטנה של חו"ל בלב הטירוף היומיומי.
מומלץ ונעים!
